פסק דין נסים – עליון (הש' נאור, חיות, פוגלמן, ניתן ביום 2.2.2014)
פערים בעמדות שלושת השופטים:
עובדות: מענק פיצול ומענק הפרטה שקבלו עובדי בז"ן (הייתה חברה ממשלתית) עם פיצולה לשתי חברות, והעברתן לידיים פרטיות.
פקיד השומה: הכנסת עבודה, פירותית, סעיף 2(2) לפקודה.
העובדים טענו שפיצויים אלה הנם רווח הון בידם.
ביהמש"ע הפך את פסיקתו של בית המשפט המחוזי.
השופת נאור: רואה חזקה חלוטה שתשלומים שניתנים במסגרת יחסי עבודה הם הכנסת פירות (ס' 2(2) נהנה מעליונות מובנית; ההגדרה רחבה). כלומר, כלעוד אין הוראה סטטוטורית אחרת, ברגיל יש למסות כל תקבול שניתן במסגרת יחסי עבודה כהכנסה פירותית לפי 2(2).
מקדם גם: יעילות, פשטות ובהירות; יעילות הגביה (מס אמת ומניעת העלמות מס); שוויון בין עובדים במשק.
גם פיצוי העובדים תמורת ויתור על זכות כזו או אחרת שלהם כעובדים (לרבות זכותם להתנגד לשינוי מבני), מהווה הכנסת עבודה ולא רווח הון.
לא משנה אם מדובר בסכום חד פעמי או בתשלומים – כל עוד התשלום נעשה בלב ליבם של יחסי העבודה.
"ישנו מכלול מורכב של שאלות המתעורר מגישה הרואה בזכויות חוקתיות וזכויות עובדים לסוגיהן "נכס" אותו יש למסות במס רווחי הון. אינני נדרשת לפתח את הדיון בסוגיות האמורות, וזאת כאמור משום שלגישתי לא נתמלאו התנאים ליציאה אל מחוץ לגבולותיו של סעיף 2(2 )לפקודה, ונותרנו בגדרי ההסדר הרגיל של מיסוי הכנסת העבודה. כפי שהבהרתי, תשלומים כספיים ששולמו לעובד מאת מעבידו במסגרת יחסי העבודה הם הכנסת עבודה, אלא אם קבע המחוקק אחרת. על כן את הניתוח המדויק של המונח "זכות ראויה" בסעיף 88 ותוכנו האפשרי – מחוץ ליחסי העבודה – אותיר לעתיד לבוא".
השופטת חיות: אותה תוצאה אך הנמקה שונה:
"דרכי לתוצאה זו שונה מדרכה של המשנה לנשיא. לשיטתי אין מקום לקבוע כלל המסווג כל תקבול המועבר לעובד ממעבידו כהכנסת עבודה אלא אם נקבע אחרת בחוק, ויש לבחון כל תקבול ותקבול על-פי מהותו על מנת לקבוע האם מדובר ברווח הון או בהכנסה פירותית. עם זאת, בחינת אופי המענקים ששולמו למשיב במקרה דנן מובילים לגישתי אל המסקנה כי אכן יש לסווגם כהכנסה פירותית".
ס' 2(2) מצוי בחלק בפקודה העוסק בהכנסות פירותיות. לכן, לא ניתן לסווג תקבול שמקבל עובד ממעבידו כתקבול החייב במס על-פי סעיף 2(2 )לפקודה אלא אם יימצא כי מדובר בתקבול שהוא פירותי במהותו ואילו אם מדובר בתקבול שבמהותו הוא הוני אין סעיף 2 לפקודה חל עליו.
דינו של פיצוי שמקבל נישום כדין הפירצה אותה בא הפיצוי למלא (פרשת גורדון).
כמעט כל עסקת פיצוי ניתנת לתיאור גם כעסקה שבה נותן הפיצוי "קונה" ממקבלו את הזכות שעמדה לו לדרוש את תשלום הפיצוי, ובמילים אחרות – כתשלום שניתן עבור הויתור על הזכות לדרוש את הפיצוי. אך הפסיקה קבעה פעם אחר פעם כי תשלום מסוג זה ייבחן על-פי מהות הנזק שנגרם – נזק לפירות מקור ההכנסה או למקור ההכנסה עצמו – ולא על-פי הזכות לתבוע שעליה ויתר התובע. את הויתור על הזכות לתבוע יש לראות כתוצאת לוואי לכך שרצון התובע לקבלת הפיצוי בא על סיפוקו.
כאן, הפיצוי הנו בגין נזקים שעלולים להיווצר לעובדים מהמעבר למעסיק פרטי. כלומר "הפירצה" שבגינה שולם הפיצוי היא הפגיעה בתנאי העסקת העובדים. אין לסווג את הפיצוי כתשלום עבור ויתור העובדים על זכותם להתנגד להפרטה (זכות אשר להשקפתו של בית המשפט המחוזי הינה נכס הוני) אלא כהכנסת עבודה.
אין חולק כי במקרים שבהם סכסוכי עבודה "סטנדרטיים" מסתיימים בתשלום סכום מסוים לעובדים המוותרים בתמורה על זכותם לשבות, לא מדובר בעסקה ל"קניית" זכות השביתה אלא בפיצוי עבור טענותיהם המהותיות של העובדים אשר הובילו לכתחילה לנקיטה בצעדים ארגוניים.
הואיל וה"נזקים" אשר בגינם ניתן הפיצוי לעובדי בז"ן, נוגעים לתנאי ההעסקה והשכר של העובדים ומכאן שמדובר במאפיינים קלאסיים ורגילים של הכנסת עבודה.
הש' פוגלמן:
מצטרף לחיות ולא רוצה לקבוע חזקה חלוטה, אך מוכן לקבוע חזקה הניתנת לסתירה. לא יידרש, כפי שנאור דורשת, הוראת חוק ספציפית, אלא די שיוכח כי יש להחיל את משטר רווח הון לפי מבחני הפסיקה. מצטרף לניתוח של חיות, כי הפיצוי שקבלו הוא בגין הפגיעה בתנאי עבודתם, ומדובר בהכנסת עבודה. לכן לא הורם נטל סתירת החזקה.
המגיש הנו עורך דין מיסים איתן אסנפי (עו"ד ורו"ח) ממשרד איתן אסנפי – עורכי דין.
למידע נוסף: a21697-tmp.s271.upress.link
