אז מה, לכל הרוחות, קובעת האמנה בין ישראל ליוון?

נשאלנו לאחרונה שאלה מעניינת.

תושב ישראל משכיר דירה ביוון. הוא מעוניין לדעת, אם הכנסת דמי השכירות שלו מדירה זו חייבת במס בישראל, וכן אם מכירת הדירה חייבת במס רווחי הון בישראל.

לכאורה שאלה סטנדרטית, והתשובה בהתאם. אך ראו מה מתגלה:

סעיף 6 לאמנה למניעת כפל-מס בין ישראל ליוון (בנוסחה בעברית), מתייחס להכנסות ממקרקעין.

סעיף 6(1) קובע, כי "הכנסה שמפיק תושב מדינה מתקשרת ממקרקעין הנמצאים במדינה המתקשרת האחרת […] ניתן לחייבה במס באותה מדינה אחרת".

כהשלמה, סעיף 6(3) קובע כי "הוראות ס"ק 1 יחולו גם על הכנסה המופקת משימוש ישיר במקרקעין, מהשכרתם או משימוש במקרקעין בכל דרך אחרת".

כלומר, תושב ישראל שמפיק הכנסה מהשכרת דירה ביוון, ניתן לחייבו במס ביוון (מדינת המקור, שם מצויים המקרקעין). עם זאת – ובאופן עקבי עם מרבית האמנות האחרות של ישראל המבוססות על אמנת המודל של שפרסם OECD – גם לישראל, כמדינת המושב, זכות למסות את האדם, באשר הוא תושב שלה (זאת, תוך מתן זיכוי, בהתקיים כל התנאים הרלוונטיים, בגין המס הזר ששולם).

נציין, כי לפי סעיף 122א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, ניתן לבחור במקרה זה במסלול מיסוי של 15% (ללא ניכוי הוצאות וללא מתן זיכוי ממס זר, אך עם ניכוי פחת) – זאת, במקום מס בשיעור שולי (אז מתאפשרים כלל הניכויים והזיכוי ממס זר).

אך בנקודה זו ממש מתעוררת שאלה מעניינת.

הנוסח באנגלית של האמנה בין ישראל ליוון קובע לכאורה הוראה שונה לחלוטין:

זה נוסחו של הסעיף המקביל באמנה בנוסחה באנגלית (Article 6(1)):

"Income derived by a resident of a Contracting State from immovable property […] situated in the other Contracting State shall be taxable only in that other State".

עינינו הרואות, כי נוסח זה קובע הוראה שונה לחלוטין – על פיו, לייוון זכות המיסוי הבלעדית על הכנסתו של התושב הישראלי מדמי שכירות הדירה בייוון.

איזו הוראה תכריע?

הפסקה האחרונה לאמנה קובעת איזה נוסח יכריע, בזו הלשון:

"נעשה בירושלים ב-ל' בתשרי התשנ"ו, שהוא 24.10.95, בשני עותקי מקור, כל אחד בשפות עברית, יוונית, ואנגלית ולשלושת הנוסחים דין מקור שווה. במקרה של הבדלים כלשהם בפרשנות להוראות האמנה, יכריע הנוסח האנגלי".

המסקנה היא, אפוא, כי הנוסח באנגלית – לפיו ליוון זכות מיסוי בלעדית – הוא הקובע.

במאמר מוסגר אציין, כי נראה שמסקנה זו הולמת את הוראת סעיף 33 לאמנת וינה משנת 1969 (המכונה "אמנת האמנות") והיא אחד המקורות המצוטטים ביותר לפרשנות אמנות מס ואמנות בכלל. סעיף 33 מתייחס ממש לנקודה זו. כותרתו: "Interpretation of treaties authenticated in two or more languages"

ככלל, סעיף 33 קובע, כי כאשר נחתם נוסח האמנה בשתי שפות או יותר, לשון האמנה, בכל אחת מהשפות הללו תהיה בעלת תוקף פרשני זהה. זאת, אלא אם האמנה קובעת, או שמוסכם על הצדדים, כי במקרה של הבדל פרשני הנובע משוני בשפת הטקסט, יגבר נוסח מסוים.

מכירת נכס ביוון

לפי הדין הפנימי בישראל, תושב ישראל חייב במס רווח הון גם אם הפיקו מחוץ לישראל. אך גם במקרה זו יש לתור אחר הוראות האמנה בין ישראל ליוון (ובעניין הוראה זו, ישנה זהות בין הנוסח בעברית לנוסח באנגלית).

סעיף 13 לאמנה, העוסק ברווחי הון, קובע זכות מיסוי בלעדית ליוון (מדינת המקור, שם מצויה הדירה), וזו לשונו: "רווחים שהפיק תושב של מדינה מתקשרת מהעברת מקרקעין המאוזכרים בסעיף 6, והנמצאים במדינה המתקשרת האחרת, ניתן לחייבם במס רק במדינה המתקשרת האחרת".

הוראות האמנה תגברנה על הוראות הדין הפנימי בישראל ותמנענה מיסוי בישראל בגין רווח ההון שהפיק תושב ישראל ממכירת מקרקעין ביוון.