בפסיקה מהפכנית, פסק בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' הש' אורית וינשטיין, בניגוד לעמדה מפורסמת של רשות המסים, ובניגוד לפסיקות קודמות של בתי המשפט, כי רכישה עצמית של מניות שאיננה פרו-רטה (היא רכישה שאיננה מכל בעלי המניות לפי חלקם) איננה מגבשת ארוע מס מסוג קבלת דיבידנד אצל יתר בעלי המניות.
מדובר בפסק הדין בפרשת בית חוסן (ע"מ 71455-12-18 וע"מ 54505-05/19) שניתן ביום 1.11.20.
חברת בית חוסן מחזיקה נכס מקרקעין בנהריה שמושכר לחברה המפעילה בית אבות. לחברה היו ארבעה בעלי מניות. עקב חילוקי דעות מכרה אחת מהן את מניותיה לחברה. החברה נטלה הלוואה מהבנק לשם מימוש רכישת המניות.
פקיד שומה עכו ביקש לראות בפעולה זו, מעבר לארוע הוני במישור בעלת המניות המוכרת, גם משום חלוקת דיבידנד רעיוני לשלושת בעלי המניות הנותרים. בכך, הסתמך פקיד השומה על חוזר מס הכנסה 2/2018 ועל פסקי הדין בעניין ברנובסקי (עמ"ה 21268-06-11) ובר ניר (ע"מ 1100-06) שניתנו שניהם על ידי כב' הש' אלטוביה מגן בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
כב' השופטת ויינשטיין לא קבלה את עמדת רשות המסים, ואמצה עמדה הפוכה לזו שניתנה בפסקי הדין הקודמים.
לעמדתה, אין בפעולה זו משום התעשרות אצל בעלי המניות הנותרים (אחזקתם בחברה אמנם גדלה, אך בדיוק באותו הערך שיצא מהחברה לשם רכישת המניות). הם לא "פגשו בכסף". גם אם הייתה התעשרות, הרי היא איננה ממומשת. לכן, פסקה, בהיעדר הוראה אחרת בחוק, אין למסות פעולה זו כדיבידנד רעיוני אצל בעלי המניות הנותרים.
פסק הדין מעלה על נס את חשיבותו של עקרון המימוש (אין מיסוי אלא על התעשרות ממומשת ממקור שנמנה בפקודת מס הכנסה), אשר נועד לקדם וודאות במיסוי, כימות נכון של הרווח או ההכנסה, ונזילות אצל הנישום לשם תשלום המס (הם צריכים "לפגוש את הכסף").
הרכישה העצמית היא כלי לגיטימית, המותר בחוק החברות, ועצם השימוש בו אינו מצדיק סיווג מחדש, או קביעה כי מדובר בעסקה מלאכותית.
פסק דין זה חשוב מאין כמוהו, בכל הנוגע למיסוי מערכות היחסים בין חברה ובעלי מניותיה, ומביא זווית רעננה, נאמנה לעקרונות מיסוי יסודיים.
אך בעיקר, הוא מדגיש ומזכיר (למי שהיה צריך תזכורת): אין פסול בבחירה בקונסטרוקציה משפטית דלת מיסים. ההיפך: זו חובתם של יועצי המס ומומחי המס לתכנן עסקאות במתכונת דלת מיסים, אחרת – הם מפירים חובתם כלפי לקוחותיהם.