בלוג

כיצד ממוסים ספורטאים מקצוענים?

ספורטאי מקצוען, מטבעו, פועל ברחבי העולם. הוא אינו מוגבל כמובן למדינת מושבו. שחקנים בענפי הספורט הקבוצתיים (כדורגל וכדורסל, למשל), משתלבים תדיר בשורותיהם של קבוצות ומועדוני ספורט במדינות שאינן מדינת מושבם. ספורטאים אחרים, משתתפים בתחרויות בינלאומיות.

הואיל וספורטאים מקצוענים מפיקים הכנסות בכל רחבי העולם ולא בהכרח במדינת מושבם, מתעוררת שאלת מיסויים. מחד, מדינת מושבו של הספורטאי (שפעמים רבות השקיעה משאבים בפיתוחו המקצועי) עשוייה לדרוש לעצמה זכות מיסוי ביחס להכנסות שיפיק בכל רחבי העולם. מנגד, מדינת המקור שבה הופקו בפועל הכנסותיו של הספורטאי, עשויה אף היא לדרוש זכות מיסוי ביחס להכנסות שהופקו בתחומה.

קונפליקטים כדוגמת אלה בין מדינת המושב מחד, ובין מדינת המקור מאידך, נפתרים פעמים רבות במסגרת כללי הקצאת עוגת המס שבאמנות המס הבילטרליות. בעולם למעלה מ-2,500 אמות מס בילטרליות, הגזורות ברובן מאמנת המודל של ה-OECD.

לספורטאים (ולאמנים ובדרנים אחרים) יוחד סעיף ספציפי באמנות המס. סעיף זה קובע, ברוב אמנות המס, כי מדינת המקור (שם מתקיימת התחרות, או ששם פועל הספורטאי במסגרת קבוצתו) רשאית להטיל מס על הכנסותיו של הספורטאי מפעילותו האישית כספורטאי, באופן ובשיעור הקבועים בדיניה הפנימיים. למדינת המושב נותרת "זכות הנגיסה השנייה". לאמור: היא רשאית אמנם למסות את הספורטאי על ההכנסות שהפיק במדינת המקור, אולם היא מחוייבת להעניק לו זיכוי בגין המס ששילם במדינת המקור. זיכוי זה נוגס כמובן בנתח המס המשתלשל לקופתה.

כלל ההקצאה האמור חורג מכלל ההקצאה הסטנדרטי שנקבע באמנות המס ביחס להכנסות שמפיקים במדינות זרות, עצמאים או שכירים שאינם מענף הספורט והבידור. אלה ימוסו במדינה הזרה שבה הם פועלים, רק אם פעילותם עולה על רף אינטנסיביות מסויים (פעילות באמצעות "מוסד קבע", או שהייה ממושכת). אם לא עמדה הפעילות ברף האינטנסיביות הזה, תמוסה ההכנסה אך ורק במדינת מושבו של מפיק ההכנסה. הכנסותיהם של ספורטאים, לעומת זאת, תמוסינה במדינה המארחת גם אם הופקו במסגרת תחרות חד-פעמית או טורניר בודד, בתקופת שהייה קצרה בלבד.

הטעם להבחנה בין ספורטאים (ובדרנים), ליתר בעלי המקצוע נעוץ ככל הנראה בהנחת היסוד כי מדינת המושב של הספורטאי איננה מסוגלת לעקוב אחר הכנסות הספורטאי בשל אופי פעילותו חובק העולם. מיסוי במדינת המושב בנסיבות אלה תלוי במידה רבה מאד בדיווח מצד המדינות המארחות את תחרויות הספורט. לפיכך, מתן זכות מיסוי ראשונית למדינה המארחת מהווה פתרון יעיל ופרקטי בנסיבות העניין.

במציאות ימינו, חלק ניכר מהכנסותיהם של ספורטאים ואמנים מהשורה הראשונה, נובע מפרסומות שהם נוטלים בהן חלק או מקידום מכירות. אין קשר ישיר בין הכנסות אלה להכנסות המופקות בתחרות ספורט ספציפית, ולפיכך לא יחול כלל ההקצאה הייחודי שתיארנו לעיל ביחס להכנסות מספורט. הכנסות אלה תבואנה, ככל הנראה, בגדרי כללי ההקצאה הסטנדרטיים שחלים ביחס לפעילות עסקית של עצמאי (או שכיר).

כלל ההקצאה שתואר לעיל חל כמובן כל אימת שבין מדינת מושבו של הספורטאי ומדינת המקור שבה הוא מתארח קיימת אמנת-מס. בהיעדרה, כל מדינה רשאית לפעול לפי דיניה הפנימיים – דבר שעלול כמובן להוביל לתופעת כפל המס הבלתי רצויה.

נדגים את הכלל ההקצאה: ספורטאי ישראלי נשלח לאולימפיאדה בסטראטפורד, לונדון. נניח כי פעילותו של הספורטאי בפארק האולימפי מניבה לו הכנסה. בין ישראל לבריטניה קיימת אמנת-מס המחילה כלל הקצאה דומה לזה שתואר לעיל. לפיכך, לבריטניה "זכות הנגיסה הראשונה" והיא תוכל למסות את הכנסת הספורטאי הישראלי לפי המקובל בדיניה הפנימיים. ישראל תוכל אמנם אף היא למסותו לפי המקובל בדיניה הפנימיים, אולם היא תאלץ להעניק לו זיכוי בגובה המס ששילם בבריטניה.

יודגש: האמנה אינה מכתיבה למדינת המקור או למדינת המושב את שיעור המס שיוטל על הספורטאי, או את אופן המיסוי – אלה ייקבעו לפי דיניה הפנימיים של כל מדינה.

כפי שנחשף ערב האולימפיאדה הנוכחית, בריטניה החליטה להפוך את הפארק האולימפי ל"מקלט מס זמני", ולפטור ממס את כל המשתתפים בה – ספורטאים, שופטים, עובדים, ותאגידי הענק המשמשים כספונסרים של המשחקים. המשמעות היא, כי הספורטאי הישראלי שבדוגמה שהבאנו, לא ישלם מס בבריטניה על אף שנתונה לה באמנה זכות המיסוי הראשונה. אולם הוא עתיד לשלם מס בישראל לפי הדין הפנימי בישראל. הואיל ולא מוסה בבריטניה כלל, ישראל לא תעניק לו כמובן זיכוי ממס זר.

להשלמת התמונה נציין, כי ספורטאים תושבי חוץ הפועלים בישראל נהנים מהקלות מס שנקבעו בתקנות מיוחדות שפורסמו נוכח סעיף 75א לפקודת מס הכנסה. ראשית, "ספורטאי חוץ" זכאי לנכות מהכנסתו מעיסוק בספורט, בתנאים מסויימים, הוצאות לינה, דמי שכירות, וארוחות. שנית, שיעור המס שיחול ביחס להכנסתו מספורט הוא 25% בלבד. הואיל ובמרבית המקרים החוזים שנחתמים עם שחקנים זרים הם "חוזי נטו", הנהנות בפועל מההטבות הללו הן הקבוצות שבהן משולב השחקן הזר.

ההקלות הללו ניתנות לספורטאי רק כאשר הוא מוגדר "תושב חוץ". מאחר שהעתקת מרכז חייו של הספורטאי לישראל עשויה להגדירו כתושב ישראל, ובכך לשלול ממנו ההקלות, נקבע בתקנות באופן מפורש, כי ספורטאי חוץ ייחשב תושב חוץ בחמש השנים הראשונות לשהותו בישראל.

נסיים בסוגיה נוספת הקשורה לספורטאים זרים, שהוכרעה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין בני יהודה (ע"מ 1200/07). קבוצות כדורגל ישראליות רכשו או שאלו מקבוצות זרות זכויות להעסקת שחקני כדורגל, באמצעות רכישה/השאלה של "כרטיס שחקן".

בית המשפט פסק כי בהתאם להוראות החוקיות המסדירות את פעילות ענף הכדורגל, "כרטיס השחקן" הוא ביטוי לאגד של זכויות בעלות ערך כלכלי. לפיכך, "כרטיס השחקן" הנו בגדר "טובין", המוגדר בחוק מע"מ באופן רחב, הכולל גם זכויות ונכסים בלתי מוחשיים.

נפסק, בניגוד לעמדת קבוצות הכדורגל, כי רכישת "כרטיס השחקן" על ידי קבוצה ישראלית, היא ייבוא "טובין" החייב במע"מ לפי סעיף 2 לחוק.