סופית: לא ניתן לסטות מהנוסחה שנקבעה לשווי השימוש ברכב

ביום 23.5.2019 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בע"א 4096/18 וע"א 7550/18 חכם את אור-זך עורכי דין ואח' נ' פקיד שומה עכו ואח', מפי כב' הש' ד' מינץ (בהסכמת כב' הש' י' וילנר וי' עמית).

בית המשפט העליון אשרר את עמדת בית המשפט המחוזי (בשני המקרים שהובאו לפניו), לפיה אופן חישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהעמיד לרשותו מעסיקו, על פי הנוסחה שנקבעה בתקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 מהווה כלל מחייב שאין לסטות ממנו, ואין מדובר בחזקה הניתנת לסתירה.

המערערות התקינו ברכב "יומן ממוחשב" שפתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" – המכונה Save Tax – והוא, כך נטען, עוקב אחר הנסיעות ברכב באופן המאפשר להבחין במדויק בין נסיעות לצורכי עבודה ובין נסיעות פרטיות. הנהג מסווג בתחילת כל נסיעה את הנסיעה כ"פרטית" או "עסקית", ובתום כל חודש מאותר היחס בין הקילומטראז' "הפרטי" לזה "העסקי" ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו.

המערערות טענו כי הדרך שהן נקטו בה מביאה לגביית "מס אמת", ויש להעדיפה על פני שימוש בחזקה שבתקנות, שמשתמשת בסטטיסטיקות והערכות בלבד.

בית המשפט העליון קבע, כי לשון התקנות מורה על נוסחה קבועה לחישוב שווי השימוש ברכב ואינה מאפשרת דרכים נוספות לחישוב שווי זה. הניסוח הלשוני שלהן אינו מצביע על "חזקה" הניתנת לסתירה כפי שטענו המערערות. אין אפוא לטענת המערערות כל אחיזה לשונית.

גם התכלית, קובע בית המשפט העליון, אינה הולמת את דרך פרשנותן של המערערות. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת, כי על מנת להסיר ספק תוקנה פקודת מס הכנסה (בעקבות ועדת בן-שחר) וננקטה גישה רחבה הקובעת כי הכנסתו של עובד תכלול "כל טובת הנאה או קצובה". המחוקק מנה מפורשות את "שוויו של שימוש ברכב […] שהועמד לרשותו של העובד" כטובת הנאה כזו.

במאמר מוסגר מציין בית המשפט, כי התיבות "שהועמד לרשותו של העובד" מלמדות, שאין זה משנה אם הצמדת הרכב לעובד נעשתה לשם הנאתו או לטובת המעסיק. כל עוד הועמד הרכב לרשות העובד, יש למסות של שווי השימוש בו.

בעקבות התיקון לפקודה הותקנו תקנות שווי השימוש ברכב, והובהר בדיוני ועדת הכספים, כי מטרתן לקבוע נוסחה אחידה לצורך קידום תכליות של יעילות, פשטות וודאות.

יעילות מלאכת גביית המס וודאות באשר לנורמות הפיסקאליות הם אינטרסים ציבוריים מרכזיים העומדים בבסיסם של דיני המס. קביעת נוסחה מסוג זה אינה חריגה בנוף דיני המס (לדוג: שיעורי הפחת שנקבעו, ושווי השימוש בטלפון).

אמנם תתכן פגיעה בעקרון היסוד של גביית "מס אמת", אך אין בכך כדי לבטל משקלם של ודאות, יעילות וסופיות הדיון – זאת, בייחוד כשעולה מלשון החוק (או התקנות) שהועדפו, ביודעין, היעילות והוודאות, על פני הדיוק ביחס לכל נישום ספציפי.

בהצמדת הרכב על ידי המעסיק, גלומים יתרונות בלתי מוחשיים רבים לעובד אשר לא ניתן לאמוד את ערכם, ולכן אין מנוס לקבוע מחיר ממוצע שיישקף את ערכה המשוער של ההטבה (מה גם שמחוקק המשנה נתן דעתו על הצורך לעדכן תדיר את התקנות ולהתאימן למציאות המשתנה, ואכן עדכן).

לבסוף, בית המשפט העליון מבהיר, כי סיווגו של רכב כ"רכב עבודה", כהגדרתו בפקודת התעבורה, חייב להתחשב בשני התנאים המצטברים שבהגדרה: (א) מורכב עליו ציוד עבודה באופן קבוע או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה; (ב) הוא אינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים. רכב המשמש גם להסעת נוסעים – אפילו אין זה השימוש והייעוד העיקרי שלו – אינו מוגדר כרכב עבודה.