שוב: חזקת התא המשפחתי מככבת בפסק דין נוסף

עוד לא יבשה הדיו על פסק הדין מיום 25.3.19, מפי כב' הש' הוד, בעניין פיגורה, ובו נדחתה טענת העוררים לפיצול התא המשפחתי (ובכך נמנעה מהם הטבת מס רכישה ברכישת דירה יחידה), וכבר ניתן, ביום 4.4.19, פסה"ד בעניין פדלון, הפעם מפי כב' הש' גורמן, שדחה אף הוא טענה דומה.

נזכיר, כי כב' הש' גורמן אף כתב את פסק הדין בעניין רוזנבוים (מיום 30.1.19) שם דווקא התקבלה טענת העוררים בסוגיה זו.

בכל אחת מהפרשות נדונה אותה סוגיה משפטית עקרונית, אך השונות בנסיבות העובדתיות גזרה את ההבדל בהכרעה.

את תמצית ההכרעה בעניין פיגורה ובעניין רונבוים, תוכלו לקרוא במאמרינו הקודמים בקישורים הבאים (למאמר ולפסה"ד בעניין פיגורה לחץ כאן; למאמר ולפסה"ד בעניין רוזנבוים לחץ כאן).

בענין פדלון, רכשו בני זוג בעבר דירה יחד. הם התגוררו בה עשרות שנים, עם ילדיהם. בשנת 2000 העביר הבעל את חלקו בדירה לאשתו במתנה, ובשנת 2009 נחתם הסכם יחסי ממון ולפיו הדירה שייכת לאשה בלבד. הסכם הממון אושר בביהמ"ש לענייני משפחה כחודשיים לאחר מכן.

בשנת 2015 הושכרה דירה זו, החוזה נחתם מול האשה בלבד, ודמי השכירות שולמו לחשבונה.

עם זאת, לא הוכח כי שיפוץ נרחב שנערך בדירה זו ערב השכרתה, מומן מחשבונה של האשה.

בניה"ז רכשו בשנת 2016 דירה נוספת, במשותף. הבעל טוען, כי הוא זכאי להטבות מס רכישה ברכישת דירה יחידה, וזאת בגין רכישת המחצית השייכת לו בדירה החדשה.

נזכיר, כי בית המשפט העליון בפרשת שלמי (ע"א 3178/12), הוא אשר קבע את ההלכה העקרונית בעניין זה, וכעת מבקשת ועדת הערר (כמו במקרים הקודמים שנדונו) ליישם הלכה זו בנסיבות המקרה המונח לפניה.

בניה"ז טענו כי קיימת הפרדה רכושית בפועל ביניהם, כנדרש לפי הלכת שלמי. האשה, כך הוצג, רכשה קרקע בהרצליה, בנתה עליה דירה ומכרה אותה – הכל באופן עצמאי ונפרד מבעלה.

שלטונות המס לעומת זאת טענו כי מאחר שהבעל ביקש לקזז כנגד השבח שנוצר אצל אשתו במכירת דירתה, הפסדים עסקיים שנוצרו בעסקיו הוא, נפל פגם בהפרדה הרכושית הנטענת.

לבני הזוג חשבונות נפרדים ובמרוצת השנים הועברו, עקבית, תשלומים מחשבון הבעל לחשבון האשה. נטען כי תשלומים אלה נועדו להחזר הלוואה שלקחה האשה למימון חוב של הבעל.

וע' הערר קבעה כי אמנם נראה כי קיים הסכם ממון תקף בין השניים (והוא נחתם שנים בטרם הרכישה, בשנת 2010, ולכן לא סביר כי הוא נועד לתכנון מס), אך לא התקיימה הפרדה רכושית בפועל ביניהם, בשים לב לנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה.

ראשית, מציינת וע' הערר, במקרה זו הדירה שלגביה נטענה הפרדה רכושית איננה "נכס חיצוני" (קרי נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג בטרם הקמת התא המשפחתי, או נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך קיומו של התא המשפחתי, או שחלופיהם). מרבית המקרים שנדונו בפסיקה התייחסו ל"נכסים חיצוניים" כאלה. במקרה זה, לעומת זאת, מדובר בדירה שנרכשה במשותף, אך לאחר שנים הועבר חלקו של הבעל במתנה לאשה. אין מדובר בהבחנה טכנית. שכן, לגבי "נכסים חיצוניים" ההפרדה הרכושית היא דבר מקובל, מה לא שנכון לומר לגבי נכסים שאינם "חיצוניים" – נכס כזה, שייך לבניה"ז גם ללא פיקציית התא המשפחתי שקבע חוק מיסוי מקרקעין.

וע' הערר עורכת הבחנה חשובה נוספת: בניגוד לשאלת חלוקת הרכוש בדיני המשפחה, שהשלכותיה נוגעות בעיקר לשני הצדדים להסכם, ולכן יש ליתן דגש מירבי לחופש החוזים, הרי בכל הנוגע לדיני המס, ישנו גם פן של חלוקת הנטל בקרב הציבור כולו. קיים אפוא אינטרס ציבורי לגיטימי להבטיח כי חלוקת הנטל תתבצע באופן הוגן ושוויוני; יש להבטיח כי סטיה מחזקת התא המשפחתי – סטיה, המקלה על הנישומים הספציפיים, תיעשה רק במקרים בהם הוכח כי מוצדק להכיר בחריגה זו.

וע' הערר קובעת, כי סטייה מחזקת התא המשפחתי במקרה של נכס שאינו חיצוני, תיעשה אך ורק בכפוף לעמידה ברף ראייתי גבוה במיוחד.

בניה"ז במקרה דנן, לא עמדו בנטל הגבוה הנ"ל:

• הדירה המדוברת נרכשה מלכתחילה במימון משותף; לא נטען אחרת.
• בדירה זו אף התגוררו במשותף בני הזוג עם ילדיהם עשרות שנים. וע' הערר טורחת לציין כי אמנם בפרשת רוזנבוים היא קבעה כי "מגורים משותפים כשלעצמם, אין בהם לבדם כדי לשלול הוכחת סטיה מחזקת התא המשפחתי […] אלא שאין הדבר אומר כי אנו סבורים שלמגורים המשותפים אין משקל כלל ועיקר. מגורים משותפים, על פני תקופה ארוכה למדי, מצביעים על שיתוף בנכסים".
• לא הוצגה תשתית ראייתית מלאה אודות התנהלות בחשבונות הבנק. "אין די בקיומם של חשבונות נפרדים, שהרי יכול ולשני בני הזוג חשבונות בנק נפרדים, אולם בפועל החשבונות משמשים בערבוביה למכלול הצרכים המשותפים". כמו כן, היו העברות דרך קבע של כספים מחשבון הבעל לחשבון אשתו. הבעל לא הציג הסבר ברור ושיטתי לכך.
• דמי השכירות אכן שולמו לחשבון האשה.
• לגבי השיפוץ לעומת זאת, לא הורם הנטל להוכיח כי הוא מומן מכספי האשה בלבד. התעורר החשד, כי הבעל, קבלן במקצועו, הוא שהיה אחראי לשיפוץ והמימון לא בא מכספי האשה. הבעל לא השכיל להפריך חשד זה.
• האשה אמנם בצעה בעבר עסקת מקרקעין נפרדת, באופן עצמאי ללא מעורבות הבעל. נתון זה עשוי להצביע על עצמאותה הכלכלית והפרדה רכושית, אך אין בו כדי לעמוד ברף הראיות הנדרש במקרה ייחודי זה (נכס שאיננו "חיצוני").

וע' הערר מסכמת, כי בשים לב לכך שבמקרה ייחודי זה מדובר בנכס שאיננו "חיצוני" רף הראיות גבוה יותר, ובניה"ז לא עמדו בו.