שופט אינו פסול מלדון רק מאחר שהביע דעתו בסוגיה שלפניו במסגרת אקדמית

האם שופט רשאי לשבת בדין אשר בליבו סוגיה שלגביה כבר הביע את דעתו בעבר, במסגרת מאמר או ספר שכתב?

זו השאלה שלה נדרש כב' הש' גורמן, בו"ע 14375-12-17 יוניון נכסים בע"מ נ' מס שבח נתניה.

העוררת ביקשה שהשופט יפסול עצמו מלדון בערר, מאחר שהיה שותף לחיבורו של ספר שבו נקט עמדה הדורשת הכרעה באותו ערר.

הבקשה נדחתה, בפסק דין מיום 05.02.2019.

הסוגיה שהתעוררה בערר היא, אם פריסת השבח על פני מספר שנים (כהוראת סעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, ניתנת רק ליחידים או שמא גם לתאגידים.

לאחר שהוגשו סיכומים מצד שלטונות המס, ובטרם הגשת סיכומי תשובה, הגישה העוררת בקשה לפסילה מהטעם ש"המשחק מכור"; השופט הביע דעתו בסוגיה הנדונה במסגרת הספר שפרסם, ולכן דעתו בסוגיה "ננעלה והתקבעה". השופט, כך טענה, לא יהיה פתוח עוד לשכנוע ולשינוי, שכן אחרת יהא בכך לסתור את האמור בספרו, שפורסם זמן לא רב קודם לכן (בשנת 2017).

סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע, כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

בהמשך, קובע החוק (בסעיף 77א(א1)), עילות ספציפיות לפסילה, העוסקות במקרים שבהם יש לשופט ענין אישי במשפט, בבעלי הדין או בעורכי הדין (יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו; בטרם התמנה לשופט היה מעורב בענין כבא-כח, בורר, מגשר, עד, יועץ מקצועי וכו').

עילת הפסלות הכללית – עליה מבוססות גם העילות הספציפיות – היא, כאמור, "חשש ממשי למשוא פנים". מדובר בעילה שהיא בשיקול דעתו של השופט, ולא די בחשש סובייקטיבי של מי מהצדדים אלא, כפי שניסח זאת בית המשפט העליון, "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי-הדין באובייקטיביות הדרושה".

כב' הש' גורמן, קובע כי מצב שבו שופט הביע דעתו בעבר בשאלה משפטית אינו נדיר. מצב זה מתרחש כל אימת שהוא דן בסוגיה במסגרת דיונים משפטיים קודמים, או בהזדמנויות אחרות. כפי שקבע בית המשפט העליון: "שופט אינו פסול מלדון אך ורק בשל כך שכבר דן בעבר בסוגיה משפטית פלונית והכריע בה".

בספרו "דיני פסלות שופט" כותב ד"ר מרזל כי "אין זה סביר לקבוע כי שופט צריך לפסול את עצמו רק בשל העובדה כי פסק בעבר באותה סוגיה משפטית או הביע עמדה משפטית בנדון, שלא באולם המשפטים, כמו, לדוגמה, במסגרת כתיבה אקדמית. אין הדבר מתבקש, שכן מטבעם של טיעונים משפטיים ועמדות משפטיות שהם ניתנים לשינוי, אם בגלל שינוי הדעה, אם בגלל שינוי העיתים […] שינוי עמדה משפטית הוא ענין לגיטימי ומקובל".

כב' הש' גורמן מטעים, כי שינוי עמדות משפטיות מוכר וידוע במשפט הישראלי ואין בו כל טעם לפגם. הדבר מתרחש גם במסורת ההלכתית (משפט עברי) – כפי שמודגם למשל במשנה, שם נאמר בכמה הזדמנויות, כי "חזרו בית הלל להורות כבית שמאי".

כפי שהורו חז"ל: "ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם".

דוחה אפוא בית המשפט את הבקשה לפסילה, ומפטיר:

"הלגיטימיות העקרונית שיש באימוץ עמדה משפטית שונה מזו שהובעה בעבר, מעקרת חשש אובייקטיבי למשוא פנים, ויש בה אף כדי לשלול את התקיימותם של העילות הספציפיות לפסלות שופט. אין לי ענין אישי ממשי בהכרעה כזו אחרת, ומעורבותי קודם למינויי בעיסוק בשאלה המשפטית התיאורטית כחלק ממכלול רחב של שאלות משפטיות שנדונו בספרי – אינה מעורבות המצדיקה את קבלת בקשת הפסילה […]

כמו שופטי מסים אחרים ושופטים בכלל, אף אני פרסמתי במרוצת השנים את עמדתי המשפטית בסוגיות רבות, ואיני סבור כי שבתי בדין בסוגיות אלה פוגע במראית פני הצדק".