הסטנדרט היחיד שעל פיו יש לבחון אם הכנסה מהשכרת דירות הנה הכנסה פסיבית או שמא הכנסה מעסק, הנו הסטנדרט שנקבע בפסיקה, בדמות מבחני העסק. קביעת מסמרות כפי שמתיימרת טיוטת החוזר לעשות פשוט אינה עומדת בקנה אחד עם סטנדרט זה, אשר בכוונה נותר גמיש
ימים ספורים לאחר שבית המשפט העליון הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין לשם ובירן, בנוגע לסיווג הכנסה מהשכרת ריבוי דירות, רשות המסים פרסמה טיוטת חוזר, ובה היא מציגה את עמדתה נוכח פסק הדין.
אמנם, יש לברך את רשות המסים על הנוהג להגיש לציבור טיוטה של דברים שבכוונתה להכליל בחוזריה המקצועיים, בטרם גיבוש החוזר הסופי.
באופן זה, ניתנת לציבור המייצגים, המלומדים באקדמיה והנישומים, להציע השגות, תיקונים, הבהרות וכיוצא באלה.
אולם אם דעתנו תשמע, טיוטה זו לא די שאינה הולמת את גישתו היסודית של בית המשפט העליון באותן פרשות, היא אף סותרת אותה.
שכן, שעה שבית המשפט נזהר מאד ונמנע מלמתוח קו מספרי ברור בין כמות הדירות שהשכרתן תיחשב פעילות פסיבית לזו שתניב לבעליה הכנסה עסקית, רשות המסים נוקטת בפשטנות: עד חמש דירות פסיבי; בין חמש לעשר-יש לדון; ומעל עשר-אקטיבי.
"אם כן, נשאלת השאלה מהו אותו רף כמותי של היקף הנכסים המושכרים אשר החל ממנו תקום חזקה ל"עסקיות" ההכנסה, אשר תיסתר רק בהתקיימן של נסיבות מיוחדות? כפי שהובהר, הגדרתה של פעילות כעסקית היא הגדרה כלכלית מהותית המושפעת מנסיבות המקרה ומהתמונה הכללית המתקבלת משקלולן. לפיכך ביקש המחוקק להותיר בידי המסווג את שיקול הדעת לבחון כל מקרה לגופו לנוכח נסיבותיו הפרטניות. קביעת רף כמותי אחיד וקשיח לשם סיווג קטגורי גורף של ההכנסה, מוּעדת לסבול מתחולת יתר מזה ותחולת חסר מזה, ועל כן קשה "למתוח את הקו" על מספר מדויק".
קובע אם כן בית המשפט העליון, כי קביעת רף כמותי אחיד וקשיח, לא די שלא תשיג את המטרה ולא תותיר למסווג שיקול דעת כפי שביקש המחוקק לעשות, היא אף סובלת "מתחולת יתר מזה ותחולת חסר מזה" כלשונו. במילים אחרות: היא תחטיא, לפי הגדרה.
כיצד אפוא ניתן לקבל קביעת רף אחיד כפי שמתיימרת טיוטת החוזר לעשות? החל מסעיף 20 לטיוטא נקבע כי:
"לעמדת רשות המסים הכנסה של 10 דירות מגורים ומעלה תסווג כהכנסה מעסק", וכמו כן "נכונה רשות המסים להניח כי הכנסה מהשכרה של עד 5 דירות מגורים תיחשב כהכנסה פסיבית". ומה במקרי הביניים? "השכרה של למעלה מ-5 דירות מגורים ופחות מ-10 דירות תיבחן בהתאם למבחנים השונים שהובאו בחוזר זה {מדובר במבחנים שפותחו בפסיקה – א"א} ועל פיהם יוכרע אופייה של ההכנסה מעסק או כהכנסה פסיבית".
לדעתנו אפוא, סטנדרט בחינה אחרון זה – הכרעה לפי המבחנים שפותחו בפסיקה רבת שנים – הוא הסטנדרט היחיד שעל פיו יש לבחון את הסוגיה. קביעת מסמרות כפי שמתיימר החוזר לעשות פשוט סותרת את הסטנדרט שפיתח בית המשפט העליון שעל בסיסו לכאורה מגבשת רשות המסים עמדתה.
כפי שכבר הזכרנו בפוסט קודם בעניין, דווקא המשפט הנכון ביותר בטיוטת החוזר, והוא זה אשר צריך לשמש כאמת המידה בבחינת מקרים אלה – הוא, ולא סטנדרט כמותי פשטני – הוא זה המופיע בפסקת הסיום שלו (סעיף 26):
"לסיום יודגש כי כפי שצוין לעיל, לאחר בחינת פעילות השכרת דירות מגורים לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, יש לראות את התמונה הכוללת, לשקול את המבחנים באופן מצטבר, ומהנסיבות האופפות את הפעילות ללמוד על מהותה האמיתית של הפעילות ולסווגה בהתאם".