מיסוי הייטק

מיסוי הייטק (עסקאות בינלאומיות; קרנות הון סיכון; אופציות לעובדים; relocation)

הממשק בין עולם המיסוי ובין תחום ההייטק הנו רב, ודורש מומחיות מיסויית הן במישור מס החברות ומיסוי היחיד, והן במישור המיסוי הבינלאומי.

למשרדנו ניסיון עשיר במתן שירות שוטף וליווי לחברות היי-טק ולעובדים בכירים בהיי-טק. משרדנו מלווה עסקאות רבות ומציע פתרונות מגוונים וביניהם, פנייה לרולינג (החלטות מיסוי) לרשויות המס (קרנות הון סיכון, אופציות, רילוקיישן וכו'), ומתן חוות דעת משפטיות.

אנו מלווים יזמים רבים בשאלות המיסויות המשמעותיות המתעוררות במסגרת פעילותם העסקית.

הנה דוגמא לשאלה שמתעוררת תדיר: מהו הטיפול המיסויי בקניין הרוחני של החברה?

ישראל התברכה ברשימה ארוכה של חברות שמפתחות קניין רוחני ייחודי (ידע, פטנט, תכנה וכו'), בתחומים טכנולוגיים רבים. אחת השאלות שעולות חדשות לבקרים ביחס לקניינה הרוחני של חברת טכנולוגיה ישראלית היא, כיצד נכון לממש את הפוטנציאל הגלום בקניין הרוחני שפותח בארץ. ניטול, לדוגמה, חברה תושבת ישראל שפתחה ידע ייחודי שבאמצעותו ניתן לייצר מוצר שפניו אל העולם כולו. החברה מחליטה להתקשר עם חברה זרה, לייצור המוצר על בסיס הידע ולשיווקו בעולם. כיצד אפוא יועבר הידע מהחברה הישראלית לחברה הזרה לשם ייצור המוצר ושיווקו?

ברמה המשפטית, קיימות שתי דרכים מרכזיות לכך: האחת היא מכירתו של הידע, קרי, העברת זכויות הקניין בידע מהחברה הישראלית לחברה הזרה, ואילו השנייה – עסקת רשיון לשימוש בידע תמורת תמלוגים. לכל אחת מהדרכים הללו השלכות מס שונות (ניכוי במקור, סיווג התקבולים, עיתוי החיוב במס ותשלומו, ניכוי פחת, מחירי העברה, תחולת אמנות המס וכו').

על מנת למנוע תכנוני מס שבמסגרתם תעטה עסקה מן הסוג האחד כסות פורמלית של עסקה מהסוג האחר, לשם הנאה מהשלכות המס הרלוונטיות לה, פיתחה רשות המסים כללים לסווגן של עסקאות קניין רוחני כמכירה מוחלטת או כעסקת תמלוגים. הנחיות אלה חותרות אחר מהותה הכלכלית של העסקה ומיסוי על בסיס העיקרון המעדיף את התוכן על פני הצורה. כך, למשל, בנסיבות מסויימות, הסכם רשיון המעניק לחברה הזרה זכויות שימוש בלתי מוגבלות, או מעניק לה בלעדיות בשימוש, עלול להביא לסיווגה של העסקה כעסקת מכר ולא כעסקת רשיון. מומלץ אפוא לתכנן היטב את המבנה הנכון למימוש הקנין הרוחני ולהחזקה בו, על מנת להימנע מתאונות מס, שלעיתים עלולות להכריע את מידת ההצלחה במימוש יעדיה של החברה.

דוגמה נוספת לשאלה שעולה כמעט ביחס לכל מיזם, היא שאלת תושבותן הפיסקלית של החברות המעורבות במיזם.

אך טבעי, כי חברות הזנק, כמו מיזמים אחרים שקהל יעדם אינו בהכרח ישראלי, ישקלו ברצינות יצירת מבנה הכולל חברה זרה או כמה חברות זרות. שימוש בחברה זרה עשוי לגלם יתרונות רבים, החל מקרבה לקהל הלקוחת הפוטנציאלי, וכלה בהקלה בנטל המיסוי – דבר שמקדם את כושר התחרות של המיזם. אך כאן יש להיזהר מטעות נפוצה – הקמת חברה בחו"ל אשר כל הכנסותיה מופקות בחו"ל, איננה "חסינה" באופן אוטומטי ממיסוי ישראלי. מאז אימצה ישראל את "השיטה הפרסונלית" בשנת 2003, חברה שתיחשב "תושבת" ישראל לצורכי מס, תמוסה בישראל גם בגין הכנסות המופקות מחוץ לישראל. חברה תיחשב תושבת ישראל לא רק אם היא התאגדה בישראל, אלא אף אם התאגדה בחו"ל אולם השליטה והניהול על עסקיה מופעלים בישראל. לפיכך, לא די בכך שחברה תתאגד מחוץ לישראל על מנת שתצא מרשת המס הישראלית. נדרש גם שהשליטה והניהול על עסקיה יופעלו מחוץ לישראל.

"מבחן השליטה והניהול" הנו אפוא ציר ההכרעה המרכזי ביחס למיסויין של חברות זרות בישראל בגין הכנסות שהופקו מחוץ לישראל (הכנסות שהופקו בתחומי ישראל ימוסו בישראל בכל מקרה). אף כי מדובר במבחן ותיק, הוא נותר גם היום עמום למדי. האם מדובר בשני מבחנים נפרדים ומצטברים – "שליטה" מחד ו"ניהול" מאידך – ואם כן, מהי "שליטה" ומהו "ניהול"? או אולי מדובר בדרישה אחת ל-"שליטה וניהול", ואם כן – מה טיבה? הפסיקה בישראל דנה מעט מאד בנושא זה. פסה"ד הבולט ניתן (לפני כעשרים שנה) בביהמ"ש המחוזי, בפרשת סולל בונה (עמ"ה 130/90, 175/90). יש שראו בפסה"ד כמקבל את גישת שני המבחנים, אולם מלומדים אחרים לא ראו בו כמכריע בשאלה זו.

חרף פסק הדין, השתרשה בקרב המלומדים ובקרב רשות המסים הגישה כי מדובר במבחן אחד בלבד, המבקש לאתר את המקום שבו מתקבלות ההחלטות העסקיות המהותיות בתאגיד (לגישת רשויות המס יש לבחון, בנוסף, היכן מקום הניהול השוטף, היומיומי). כך או אחרת, מדובר במבחן עובדתי קשה להכרעה, והוא דורש בחינה כוללת ומדוקדקת של נסיבותיה העסקיות של החברה (רשויות המס פרסמו חוזר ובו רשימה לא סגורה של פרמטרים לבחינה בהקשר זה).

לאחרונה ניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב שני פסקי דין משמעותיים בנושא. הראשון הוא פסה"ד בעניין ניאגו (עמ"ה 1029/00 ניאגו נ' פ"ש כפר סבא), והשני פסה"ד בעניין ינקו-וייס (ע"מ 1090-06 ינקו וייס אחזקות 1996 בע"מ נ' פ"ש חולון). הדיון בפסקי הדין התרכז ביישום נקודתי של המבחן, לגופו של העניין שנדון בפניו.

מבלי להעמיק בפרטי המקרים שנדונו בפסקי הדין, נראה כי ניתן לדלות מהם כמה אינדיקציות כלליות, שכדאי לשים אליהם לב: ראשית, נדמה כי הכרעתו של ביהמ"ש לא הייתה מנותקת מהתרשמותו הכללית כי נסיבות המקרה מדיפות ניחוח מלאכותיות חריף. ביהמ"ש השתכנע כי החברה הזרה הייתה פלטפורמה תאגידית גרידא, נטולת הצדקה ממשית. בעניין ניאגו, החברה הוקמה בשנת 1990 באיי הבהאמס, על מנת שתקלוט באופן מלאכותי חלק עיקרי מעסקי חברה "אחות" ישראלית, הנוגע לתיווך בין יצרני טכסטיל ישראליים ובין קניינים בחו"ל (בעיקר בארה"ב). אלא שמבעד למעטה מלאכותי זה, הפעילות מול היצרנים הישראלים המשיכה להתבצע בפועל ע"י החברה הישראלית ובעלי מניותיה (או בני משפחתם). מנגד, הפעילות מול הקניינים הזרים נעשתה על ידי סוכנות עצמאית ולא על ידי החברה הזרה או אורגן שלה (בעל תפקיד, עובד). בהחלט ייתכן כי בנסיבות אחרות, המעידות על אותנטיות עסקית, ההכרעה הייתה משתנה. נעיר – ועניין זה ראוי למאמר נפרד – כי עיון מדוקדק בפסה"ד מעלה, לדעתנו, ששיקולים מתחום העסקאות המלאכותיות (נחיצותה של החברה הזרה או הטעם העסקי בהקמתה) שמשו בערבוביא עם בחינה עובדתית ביחס למקום השליטה והניהול. ערוב שיקולים מתחום הנורמות האנטי-תכנוניות, מכהה למדי היכולת לחלץ מפסק הדין תובנה משמעותית בשאלת טיבו של מבחן השליטה והניהול גופו. ביהמ"ש שם, ייחס משקל לעובדה כי הפעילות מול "הלקוחות" (הקניינים בארה"ב) נעשתה על ידי סוכנות עצמאית, ולא על ידי אורגן של החברה. ביהמ"ש גם לא השתכנע כי הדירקטוריון של החברה הזרה (שמנה שלושה תושבי חוץ) הוא אשר קבל הכרעות (בוודאי לא הכרעות משמעותיות) בחברה. הראיות לימדו כי החברה הישראלית או בעלי מניותיה הישראלים הם שקבלו הכרעות אלה, ובמקרים רבים מנהלי החברה הזרה או עובדיה כלל לא היו מעורבים בפעילות: לחברה הזרה לא הוקנו כלים מקצועיים שהיו דרושים לפעילותה; לדירקטורים בחברה הזרה לא הייתה מומחיות בתחום הטכסטיל בעוד שבעלי המניות ובניהם צברו ניסיון רב שנים; הדירקטורים שימשו במקביל כמנהלים בחברות רבות; לדירקטורים חסרה ידיעה ביחס לפרטים שניתן היה לצפות שמנהלים בחברה יכירו; עסקיה של החברה אף נוהלו בשפה שאיננה שגורה בפיהם של הדירקטורים הפורמליים.

פרשת ינקו וייס עסקה במכירת מניות בחברה ישראלית על ידי חברת אחזקות (בבעלות תושבי ישראל), אשר ערב מכירת המניות (יולי 2000) נרשמה כחברה בלוקסמבורג ובבלגיה (כשעובר לכך, ממועד הקמתה בשנת 1996, הייתה חברת תושבת ישראל). מכירת המניות הייתה לחברה ישראלית.

המערערת, המוכרת, לא דווחה על רווח ההון שנבע לה מעסקת המכירה בטענה כי היא חברה זרה, תושבת בלגיה, אשר על פי האמנה בין ישראל לבלגיה חייבת במס בבלגיה ולא בישראל. שלטונות המס טענו מנגד, כי המערערת הנה תושבת ישראל בשנת המס (שכן השליטה והניהול על עסקיה מופעלים מישראל) ולכן רווח ההון חייב במס בישראל. לחילופין, טענו שלטונות המס, מדובר בעסקה מלאכותית.

כב' הש' אלטוביה מגן חזר על קביעתו בפרשת ניאגו, שלפיה "מקום שהמדיניות העסקית וההחלטות האסטרטגיות של החברה מתקבלות בפועל בישראל וההחלטות המהותיות הנוגעות לניהול עסקי החברה השוטפים מתקבלות אף הן בישראל, אזי ניתן לקבוע שמדובר בחברה שהשליטה והניהול בה מופעלים מישראל". כב' הש' אלטוביה ניתח את העובדות שהוצגו לפניו. על פיהן, חרף טענות המערערת כי מנהליה הבלגיים קבלו לידם סמכויות בלתי מוגבלות בניהול ענייניה, היה זה מר ינקו (בעל מניות במערערת, תושב ישראל) שקבל את ההחלטה על עסקת המכירה (למעשה, מימוש אופציה), והוא כלל לא התייעץ בעניין עם המנהלים הבלגים.

עוד קבע פסה"ד, כי באותה תקופה, מר ינקו התגורר בישראל ופעל בישראל, ואין להניח כי החלטה כה מהותית על מכירת החברה התקבלה בנקודת זמן מסויימת, כשהוא שוהה זמנית בבלגיה, אלא היא פרי תהליך שכלל התייעצויות עם יועצי משפט ומס – תהליך שהתרחש בישראל. עוד נקבע, כי גם אם הייתה מתקבלת גרסתו של מר ינקו באשר למקום קבלת ההחלטה הספציפית על המכירה, יתר הנסיבות מאפילות עליה במשקלן בשאלת מקום השליטה והניהול בחברה.

כב' הש' אלטוביה בחר שלא להכריע בשאלה אימתי ייקבע כי חברה אינה מנוהלת מישראל שעה שמנהליה תושבי ישראל אך מקיימים את אסיפות המנהלים מחוצה לה. הוא העיר, כי קשת המצבים רחבה. לפיו, "קיומו של מערך ניהולי קבוע ורציף מחוץ לישראל הן ברמת היום יום והן ברמת קביעת המדיניות יכול להוביל למסקנה כי אין המדובר בניהול מישראל אף אם חלק מהמנהלים הם תושבי ישראל. מנהל השוהה שהייה של ממש, שהייה המאפשרת ניהול, במובדל מגיחה מזדמנת, במפעל או עסק בבעלות חברה בחו"ל ומנהל אותו שם, העובדה שהוא תושב ישראל יכול ולא תוביל בהכרח למסקנה כי היא מנוהלת מישראל. ואין הדברים פשוטים בעידן זה שבו באמצעים הטכנולוגיים במרחק יד ניתן להיות בקשר רציף גם ממרחק של אלפי קילומטרים. יכולות אילו מעלות את רף ההוכחה כשמדובר במי שהוא תושב ישראל ומבקש לגבור על עמדה אפשרית של המשיב כי גיחותיו מחוץ לישראל נועדו להסוות ניהול מישראל. עם זאת, מנהל היוצא מישראל לישיבות דירקטוריון מחוץ לישראל, ישיבות שהן בעלות תוכן של ממש, מתקיימות ברציפות בתוך ובצמידות למערך ניהולי שלם המצוי בחו"ל ולא מנוהלות למראית עין בעוד הפעילות הניהולית נעשית ולו חלקה מישראל, יכול ואף מצב זה יעיד כי אין ניהול מישראל. אולם לא כך הם פני הדברים כאן".

באותה פרשה, העיד אחד מהדירקטורים כי בפועל לא התקיימו ישיבות והחלטות בדירקטוריון החברה אלא היה מפגש בינו ובין הדירקטור השני בחברה כ-4, 5 פעמים בשנה, מעין "דירקטוריון מצומצם". לא הוצגו פרוטוקולים או ראיות לקיום ישיבות דירקטוריון ולכן ייחס ביהמ"ש חשיבות מכרעת לעדותו כי לא התקיימו ישיבות והחלטות דירקטוריון. ביהמ"ש הסיק מכך, כי הבלגים לא מילאו תפקיד של דירקטורים במערערת ולא היו מעורבים בקביעת המדיניות העסקית של החברה. זאת במיוחד במהלך שנת 2000 (שנת המכירה) שכן שני הדירקטורים הבלגיים מונו, על פי הרישום ברשם החברות, רק בתום השנה, ביום 11.12.2000.

בעדותו נאלץ הדירקטור להודות – חרף ניסיונותיו לשקף מציאות לפיה הוא מקבל את ההחלטות העסקיות בחברה –  כי הוא ריכז את הפרטים אודות נכסי הנדל"ן אותם הציע למר ינקו לרכוש או למכור, ואילו מר ינקו הוא שקיבל את ההחלטות הנוגעות לנכסי הנדל"ן של המערערת. מעדותו של הדירקטור התרשם ביהמ"ש כי הוא שימש בסה"כ כמתווך וכמנהל אחזקה או מנהל נכסים בשירות המערערת. זאת עולה, גם מעדותו כי באופן שוטף הקדיש הדירקטור לעבודתו אצל המערערת רק יום בשבוע. יתרה מכך, בחקירתו של מר וייס (בעל המניות הנוסף במערערת) על ידי נציגי רשות המסים, הוא העיד כי לדירקטור אין כל סמכות למכור את הנכסים או לרכוש נכסים אחרים בשם החברה (לשאלה זו הוא ענה במילים: "לא. מה פתאום"), וגם לא סמכות לקבוע את שכה"ד ("על דעת עצמו הוא לא עושה כלום…הוא חייב אישור לכל עסקה"). בביהמ"ש ניסה מר וייס לרכך עדות זו, אך עדות זו התיישבה, לדעת ביהמ"ש, עם יתר הממצאים בתיק.

עוד עלה מהממצאים, כי מר ינקו ומר וייס שמרו לעצמם זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת בבלגיה, זאת בנוסף לחשבון הבנק של המערערת שניהלו בישראל, ואשר אליו הוזרמה תמורת מכירת מניות המערערת. מעדותו של הדירקטור עלה כי על אף שהיה מעורב בהחלטה לממש את האופציה למכירת המניות בחברה הישראלית, בעל המניות עצמו סבר שזה הזמן למכור את המניות, וכי הוא לא ידע פרטים מהותיים אודות מכירת המניות. כמו כן, עוה"ד של החברה בישראל שטיפל במכירת המניות לא הכיר בכלל את המנהלים הבלגים ומעולם לא דיבר איתם.

עוד עלה מהעדויות, כי הדירקטור נזקק לאישור בעל המניות ביחס לכל הוצאה כספית העולה על סך של 50,000 פרנק בלגי – סכום זניח בהתחשב בהיקף עסקיה והוצאותיה של המערערת. מהודעת אי-מייל מהדירקטור למר ינקו עולה כי מר ינקו היה אחראי לתשלום ההוצאות השוטפות של עסקי החברה בבלגיה ולמעשה בכל הקשור בהוצאות אלה הדירקטור היה תלוי במר ינקו באופן מוחלט. העובדה כי מר ינקו העביר כספים, לפי בקשת הדירקטור, מקופת החברה בישראל לקופתה בבלגיה מלמדת על שליטתו בקופת המערערת ועל מעורבותו הניהולית בת הסמכות העליונה מישראל.

ביהמ"ש מסיק, כי העדויות מלמדות שהדירקטורים שמשו לכל היותר מוציאים לפועל, כל אחד בתחומו, של החלטותיו של מר ינקו. ביצוע התפקידים המקצועיים בידי הדירקטורים לא עלו כדי שליטה במערערת ואף לא כדי ניהול ענייניה השוטפים. הם שמשו מעין "דירקטורים להשכרה" מבלי שבאמת ביצעו תפקיד ממשי של דירקטור או מנהל (הדירקטור העיד כי שמש כדירקטור בכ-6 חברות נוספות, וכי משרדה של החברה שבאמצעותה פעל שימש כתובת ללקוחת זרים, כמו גם כתובתה של המערערת בבלגיה).

לא זו אף זו, בשנת המס 2000 (שנת המכירה והשנה שעמדה לדיון ביחס לתושבות המערערת) היא הייתה רשומה גם כחברה ישראלית ושילמה אגרה לרשם החברות בישראל; משרד רו"ח תל אביבי ייצגה, והדו"ח לשנת המס 2000 נחתם על ידי מר ינקו. כמו כן, עד למכירת מניות החברה הישראלית, היו המניות נכסה העיקרי של החברה, ונכס זה היה בישראל כאמור. לדירקטורים בחברה לא הייתה כל נגיעה לנכס זה.

ביהמ"ש מסיק מן הראיות, כי הגם שהחברה הייתה רשומה גם בבלגיה, וניהלה חשבון גם בבלגיה, שכרה רו"ח בלגי שיגיש דו"חות בבלגיה (אך לא שילמה מס רווח הון בלגיה בגין מכירת המניות), נכסי נדל"ן היו לה בבלגיה ועסקי השכירות שלה נוהלו בבלגיה באמצעות בעלי מקצוע בלגיים – השליטה והניהול הממשיים בחברה היו בידי מר ינקו, ולכן אין בנסיבות הללו כדי לשלול את היותה תושבת ישראל.

מר ינקו ומר וייס הם ששלטו בעסקי החברה וניהלוה בפועל. הסכום ששולם לדירקטורים – 250 יורו בחודש – איננו הולם שכר של מנהלים המחזיקים בידם שליטה וניהול בעסקים כשל המערערת. לפיכך השליטה והניהול נותרו בישראל.

ביהמ"ש מציין כי נוכח מסקנתו בדבר שליטה וניהול מישראל, אין הוא מוצא לנכון לדון בטענת המלאכותיות, אך הוא מתייחס לטענה זו ומביע תהייה לגבי המהלך כולו תוך רמיזה ברורה כי אכן מדובר בעסקה מלאכותית.

מכל האמור ברור, כי שאלת השליטה והניהול נבחנות על פי העובדות בשטח, וכל אימת שהן מגלות שליטה וניהול בפועל מישראל, קיים סיכוי סביר כי ההכרעה השיפוטית תהיה שהחברה תושבת ישראל

נציין, כי בחוזר מס הכנסה 4/02 נקבעו קריטריונים שונים לקביעת מיקום השליטה והניהול, קרי למקום קבלת ההחלטות בחברה. כך, דורש החוזר להשקיף על הליך קבלת ההחלטה בכללותו, ובכלל זה לבחון היכן צמח הצורך לקבל החלטה מסוג מסויים, היכן נבדקו האלטרנטיבות, היכן בוצעו עבודות ההכנה המהוות בסיס לקבלת ההחלטות, היכן התייעצו בגורמים מקצועיים שונים והיכן בסופו של דבר התגבשה ההחלטה הסופית. יש לבחון למשל היכן התקבלו החלטות בהיקף כספי מהותי, החלטות בעלות השפעה מכרעת על עתיד החברה (מיזוג למשל), החלטות בעניין מימון פעילות שוטפת או פעילות ספציפית (בייחוד כשנדרש ליתן ערבויות), החלטות בנוגע להשקעות מהותיות, או להשקעה במגזרי פעילות חדשים. יש לאתר את הגורם המוסמך ששולט ומנהל בפועל – בחברה, בד"כ הדרקטוריון. גם החלטות ברמה התפעולית (היומיומית) עשויות להצביע עם מקום השליטה והניהול. אולם אם יש הפרדה בין החלטות אלה להחלטות מהותיות ואסטרטגיות, יש לבחון היכן מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות דווקא. קריטריונים תומכים הם מקום ניהול ספרי החברה, מקום התקשרות עם ספקים ומקום קבלת השירות, מקום שבו מתקיימים מירב הקשרים העסקיים המהותיים, מקום תפקודם של אנשי המפתח בחברה ומקום כינוס הדירקטוריון. בחוזר זה נקבע כי במסגרת מענה לשאלת מיקום השליטה והניהול ייבחנו המסמכים הבאים:

• מסמכי התאגדות של החברה.
• פרטים אודות בעלי המניות בחברה.
• פרוטוקולים מישיבות הדירקטוריון.
• התכתבויות ומסמכים הקשורים להחלטות מהותיות ואסטרטגיות שהתקבלו.
• הסכמי ניהול בתוך קבוצת חברות ו/או עם גורמים חיצוניים, הקשורים עם החברה וחוזים מהותיים נוספים.
• הסכמי התקשרות עם ספקי שירותים שונים.
• פרטים אודות חשבונות הבנק של החברה/העסק ומיהם המורשים לפעול בחשבונות הבנק.
• ייפויי כוח שניתנו לגורמים שונים בחברה או לגורמים חיצוניים בקשר עם הפעילות העסקית או עם פעילות החברה.
• פרטים אודות מקום אחזקתם וניהולם של ספרי החשבונות בחברה.
• רשימת עובדי החברה, תפקידם, מקום ביצוע עבודתם ותושבותם (בדגש על בכירים).

ראוי לשים לב לקריאות הכיוון שבפסה"ד שתוארו לעיל (ניאגו, ינקו וייס), אם כי, לדעתנו, אין בהם הכרעה מהותית ביחס לשאלות חשובות בנושא מבחן השליטה והניהול. לא מן הנמנע, כי יישומו הנקודתי של המבחן בנסיבות פרשת ניאגו או פרשת ינקו וייס, הושפע למדי מהאופי המלאכותי, הבלתי נאות, שייחס ביהמ"ש לנסיבות המקרה הספציפי שנדון לפניו.

למשרד איתן אסנפי עורכי דין מומחיות רבה במיסוי מיזמי הייטק ובמיסוי בינלאומי: מיסוי בינלאומי, מיסוי חברות. נוכח פסקי הדין, אני ממליצים בחום להקדים מחשבה ותכנון קפדני למהלך של הקמת חברות זרות במסגרת מיזם ההייטק.